הרפתקאות באמזונס (חלק 1)

חואן פלאזה משתף את הסיפור שלא סופר עד כה על ה־Airborne Profile Recorder (APR), שקדם לטכנולוגיית הלידאר.היה זה סוף עונת הגשמים בג'ונגל האמזונס, ונותרו לנו רק חודשיים לעמוד בדרישת הלקוח לקבוע את גובה חופת העצים בזיכיון הכרייה שלו ביער הטרופי הצפוף. המפה היחידה שהייתה זמינה באזור הציגה קווי גובה של הצמחייה בלבד, ללא כל מידע על פני הקרקע או תוואי השטח.

בדקנו טכנולוגיה חדשה: לייזר חד־קרני המותקן אנכית, שפגע בעצים בקו ישר ולעיתים הצליח להגיע עד הקרקע, וכך סיפק לנו מספיק נקודות נתונים כדי לאקסטרפולציה של קווי גובה פני השטח. הציוד המסורבל היה מכשיר APR בשם Geodolite 3A שיוצר ע״י Spectra Physics, מצויד במדפסת אנלוגית שתיעדה את פגיעות הלייזר ובגובה הטיסה באמצעות מד־גובה ברומטרי.

באותם ימים הניווט הלווייני היה בשלביו הראשונים ושימש בעיקר לצרכים צבאיים, ולכן מיקום מדויק של קווי הלייזר על הקרקע היה אתגר לא פשוט. נאלצנו להשתמש בפוטוגרמטריה מסורתית, על ידי התקנת מצלמת פילם 35 מ״מ בסמוך לקרן הלייזר כדי לצלם את השטח ולזהות את מיקום כל קו.

זה היה בתחילת 1981, והתקנו את הלייזר, המדפסת והמצלמה בתוך מטוס Beechcraft Queen Air משנת 1962, שבו הייתה פתיחה בתחתית הגוף גדולה מספיק כדי להכיל את הציוד המסורבל. למרבה הצער, רכיב קריטי בלייזר שאחראי ליצירת קרן האור המרוכזת היה חלש מדי, והקרן לא הצליחה לחדור את זכוכית הפוטוגרמטריה של המטוס. נאלצנו להסירה ולטוס עם רעש מחריש אוזניים במשך שעות. כדי שהלייזר הצר יוכל למדוד את גובה החופה ולעיתים את הקרקע, נאלצנו לטוס בגובה 2,500 רגל – גובה נמוך ומסוכן מאוד באזור האמזונס, אך לא הייתה לנו ברירה.

האות היה בקושי מספק כדי להתחיל את המשימה, ולכן הזמנו חלק חילופי מארה״ב ויצאנו דרומה לנמל התעופה של פארק הלאומי קנאימה, שישמש אותנו כבית בשבועות הקרובים. באותם ימים נמל תעופה נידח זה שימש מטוס נוסעים מסחרי אחד ביום, שהביא תיירים לצפות במפלי אנחל – המפלים הגבוהים בעולם (3,212 רגל). המקום היה נוח: מלון, מסעדה ומסלול שקט יחסית. התכנית הייתה להמשיך לעבוד עם הלייזר החלש עד שיגיע החלק החדש שישפר את תוצאות ה־APR.

המשימה הייתה פשוטה בתיאוריה: לטוס רשת קווים ישרים צפון–דרום ומזרח–מערב בהפרש של מייל אחד, ולכסות שטח של 325 מייל רבוע (כ־208 אלף דונם). בסך הכול 700 מיילים ליניאריים של טיסה. בכל פעם שהלייזר פגע בחופה ולעיתים חודר לקרקע, הדבר תועד על סרט נייר רציף. הפרופילים זוהו בצילומי הפוטוגרמטריה באמצעות תמונות 35 מ״מ שצולמו כל 3 שניות ליצירת כיסוי סטריאוסקופי.

הטיסה דרומה עברה ללא תקלות ונחתנו בקנאימה כדי לבדוק את 16 חביות הדלק (55 גלון כל אחת) שרכשנו מראש. לא היו שירותי תדלוק במקום, למעט הדלק הסילוני של חברת התעופה – חסר תועלת עבור מטוס בוכנה. התדלוק היומי היה משימה מפרכת: משאבה ידנית, דליים ומטלית עור לסינון מים מהדלק.

למחרת מזג האוויר איפשר עבודה. טסנו 15 דקות לאתר הפרויקט והתחלנו לטוס בקווים צפונית–דרומית בהפרש מדויק של מייל. המטוס טס בגובה 2,500 רגל ובמהירות כ־110 קשר (126 מייל לשעה), הלייזר פגע בחופה ולעיתים בקרקע, והתוצאות הוצגו במדפסת על סרט נייר רציף.

הקו העליון במדפסת, בצבע ירוק, ייצג את החופה. פגיעות ארוכות במיוחד סימנו נקודות קרקע, ואותן חיברנו ידנית בעיפרון חום שעווה ליצירת פרופיל הקרקע. בכל פעם שחצינו נהר, שני הקווים התמזגו לאחד – תכונה מועילה לזיהוי מיקום הקווים במפה.

שמתי לב שהקו הירוק מתחיל להראות פערים, וביקשתי מהטייס לרדת ל־2,000 רגל – הבעיה נפתרה. לאחר כמה קווים נוספים הופיעו שוב פערים, ירדנו ל־1,500 רגל והקו חזר להיות רציף. היה ברור שהלייזר מאבד עוצמה, והייתי חייב להחליט עד כמה נמוך אני מוכן לטוס מעל שטח כה מסוכן. לפתע אחד המנועים השתעל, כנראה בגלל טיפות מים בצנרת הדלק, ואיבדנו 500 רגל בבת אחת. הבטתי החוצה והבנתי שהגובה שלנו אינו בטוח. טסנו כ־1,000 רגל מתחת לרמה הקרובה ביותר – מצב מסוכן במיוחד, בשל סכנת עננים שיכולים להסתיר את הפסגה וליצור תנאי טיסה עיוורים (IMC) באזור ללא אמצעי ניווט.

לאחר עוד שיעול מהמנוע קיבלנו את ההחלטה הכואבת: לבטל את הטיסה ולחזור לקנאימה.

משימת היום נכשלה – אבל הסיפור רק התחיל.

המשך יבוא…