הרפתקאות באמזונס (חלק ב’)

חזרה לג’ונגל עם ה־Airborne Profile Recorder (APR) – קודמו של הליידר

לאחר ההתרגשות (והאכזבה) מהטיסה שנאלצנו לבטל, מצאתי את עצמי שוב על מטוס מסחרי בדרכי לקנאימה, כשבידי קופסה חומה קטנה, מכוסה בבולי דואר. היא שקלה בערך חצי קילו, ובתוכה היה החלק החלופי שיחזיר את עוצמת הלייזר של מכשיר ה־APR למלוא כוחה — בתקווה שיאפשר לנו לטוס בגובה של לפחות 4,000 רגל מעל הקרקע (וכך להימנע מהצוקים המאיימים בג’ונגל).

ברגע שנחתתי, הצוות כבר חיכה לי בטרמינל הקטן, ויחד צעדנו ישירות אל המטוס שחנה כמה עשרות מטרים מאזור הנוסעים. רודי והטייס כבר פתחו את מארז הלייזר — קופסה מרופדת וחזקה שתוכננה להגן על האופטיקה והאלקטרוניקה העדינות מפני טלטלות במהלך הטיסה. לפני שסיימנו, דאגתי למלא את המדפסת בדיו ירוק חדש.

לאחר שבדקנו את כל המערכת ווידאנו שהכול פועל, היינו מוכנים לנצל את חלון מזג האוויר הבא. היה כבר מאוחר מדי באותו היום, ולכן החלטנו להמתין לבוקר — וההמתנה השתלמה.

הטיסה השנייה – הפעם בגובה 4,000 רגל

הבוקר היה בהיר עם לחות נמוכה יחסית (לג’ונגל האמזונס זה הישג בפני עצמו), ותחזית לגשמים קלים אחר הצהריים. המראנו וטיפסנו מיד לגובה 4,000 רגל כדי לחסוך בדלק. כשהתקרבנו לקו הראשון של המשימה, הפעלנו את הלייזר, המדפסת והמצלמה — והכול עבד בצורה מושלמת.

ברגע שהתחלנו לטוס בקו המדידה הראשון, ראינו אות חזק מהלייזר, והמדפסת החלה להדפיס קו ירוק ברור שנגע מדי פעם בפני הקרקע. חיברנו את הנקודות הנמוכות בצבע חום על הנייר, ובכך יצרנו אקסטרפולציה גסה של פני השטח שמתחת לחופת העצים.

הצלחנו לטוס מעל שעתיים ולכסות כ־40% משטח הפרויקט — עד שהעננים החלו להצטבר ולהחשיך את האופק. בדרום הרחוק ההוא לא היו אמצעי ניווט מתקדמים, כך שכל הטיסות בוצעו אך ורק על פי ראייה (VFR).

כשסיימנו את קו המדידה ממזרח למערב, סימנתי לרודי לכבות את הציוד וביקשתי מהטייס לשוב לקנאימה. הוא הרים אגודל לאות אישור ופנה בחדות חזרה.

אבל מיד כשהסתובבנו — ראינו מולנו קיר שחור של גשם כבד. מאוחר מדי.

חיתת חירום בג’ונגל

הטייס הביט בי ואמר: “תתחיל לחפש מקום לנחות!” — ואני פשוט קפאתי.

רודי, שכבר היה ותיק באזור, כנראה ראה את ההבעה על פניי, טפח על כתפי והורה לי להביט מהחלון. אחרי כמה דקות מתוחות מצאנו מסלול עפר קטן — בקושי מספיק למטוס דו־מנועי. רודי הצביע לעבר הקרחת יער והטייס חייך, הוציא את הידית להורדת כן הנסע ופרס מדפים מלאים.

נחתנו על רצועת אדמה בוצית שהייתה פעם מסלול קטן למטוסים קלים. המטוס החליק מעט, אך הצלחנו לעצור בשלום. כשהמנועים כבו, ניגש אלינו נזיר פרנציסקני מוקף בילדים בני שבט היאנומאמי, ועזר לנו לרדת מהמטוס.

בילינו את הלילה במיסיון קטן, מתחת לגג קש וללא קירות, אבל עם ערסלים נוחים וארוחה נפלאה של קסאווה ודג מטוגן.הלוואי שהיו לי תמונות מהנחיתה ומהאנשים שפגשנו שם — אבל הייתי כל כך מרוכז בהישרדות וברגע עצמו, ששכחתי לצלם בכלל.

חזרה לאוויר

למחרת קמנו לשמיים בהירים. היינו קרובים מספיק לשטח הפרויקט כדי להמשיך במדידות במקום לחזור לבסיס.באותו יום השלמנו כ־75% מהמשימה לפני שהדלק ירד לרבע מהמיכלים — והחלטנו לסיים את היום.

בערב, במלון הקטן שלנו, הגיע הזמן לפתח את הפילם. רודי ואני ישבנו שעות וסימנו על התמונות היכן חצינו נהרות, תוך התאמה בין החותמות הזמניות שעל ניירות ההדפסה לבין הצילומים. עד חצות הצלחנו לזהות בדיוק את מיקומן של כל טיסות המדידה שביצענו ביומיים האחרונים.

במשך השבוע הבא השלמנו את שאר המשימה, ושבנו לקרקאס עם רצועות ארוכות של הדפסות, עשרות גלילי פילם מפותחים, ופנקס מלא הערות ומדידות.

עיבוד הנתונים

במשרד פרסו הצוותים את ההדפסים הארוכים על שולחן עבודה גדול, וכיסו אותם ביריעת מיילר שקופה. הם יישרו את הקווים בהתאם לצילומים, ולאחר שאישרו את ההתאמה, העבירו בקפדנות את נקודות הפגיעה של הקרן בקרקע למיילר שמתחת, כולל ציון גובה לצד כל נקודה.

התוצאה נראתה כמו מפת טכימטריה קלאסית, שאפשרה לטכנאים לבצע אינטרפולציה בין הנקודות וליצור קווי גובה מדויקים – הפעם על בסיס הקרקע מתחת לעצים, ולא על החופה העליונה.

המוצר הסופי שסופק ללקוח כלל סט מפות עם קווי גובה כל 10 מטרים, וכן יריעת מיילר שקופה עם הקרקע המוערכת מתחת לצמרת היער. כך יכל המשתמש לקבוע במהירות את גובה העצים בכל נקודה בשטח.

🧭 תובנות ומסקנות

במהלך העבודה במשרד התברר שטיסת גריד (רשת) הייתה מיותרת – קווים מקבילים בלבד סיפקו תוצאות טובות לא פחות, אך חסכו כמעט מחצית מזמן הטיסה והסיכון.

בנוסף, למדנו מהטעויות הקודמות והזמנו מראש חלקי חילוף ללייזר, מתוך ידיעה שהאות נחלש עם הזמן ויש להחליפו מדי תקופה.

השיטה של טיסות קווים מקבילים לא הייתה חדשה לגמרי – כבר בשנת 1976 השתמש בה הרמן ארפ, מנהלי באותה תקופה, בטיסה גדולה יותר. ניסוי הגריד שלנו נועד לבדוק אם נוכל לשפר את הרזולוציה, אך נמצא שאין בכך צורך.הממצאים של ארפ פורסמו לימים במאמר טכני של אגודת הפוטוגרמטריה והחישה מרחוק האמריקאית (ASPRS), וניתן עדיין למצוא אותו בארכיון האגודה.

🌍 מחשבות אחרונות

אין ספק שהניסויים החלוציים האלה עוררו השראה למהנדסים וחוקרים ברחבי העולם, וחלפו רק חמישים שנה עד שטכנולוגיה מגושמת עם מצלמה ומדפסת על מטוס הפכה ל־LiDAR מודרני שמותקן על רחפן ומפיק ענני נקודות עם מיליוני נקודות מדויקות.

רק מי שחווה את הדרך הזו יכול באמת להעריך את גודל השינוי שעבר המקצוע שלנו.ואני שמח שהייתי חלק מהמסע הזה — גם אם זה כלל נחיתות על מסלולים בוציים באמצע שום מקום.