מעבר לאנגקור: כיצד הלייזרים חשפו עיר אבודה

עמוק בתוך הג'ונגל הקמבודי שוכנים שרידיה של עיר ימי-ביניימית עצומה, שהייתה חבויה במשך מאות שנים. טכניקות ארכיאולוגיות חדשות חושפות כעת את סודותיה – כולל רשת מורכבת של מקדשים ושדרות, והנדסה מתוחכמת.

באפריל 1858, חוקר צרפתי צעיר בשם אנרי מוהו (Henri Mouhot) הפליג מלונדון לדרום-מזרח אסיה. במהלך שלוש השנים הבאות הוא נדד רבות וגילה חרקי ג'ונגל אקזוטיים שעד היום נושאים את שמו. כיום הוא היה נשכח כמעט לחלוטין אלמלא יומנו, שפורסם ב-1863, שנתיים לאחר שמת מקדחת בלאוס בגיל 35 בלבד.

סיפורו של מוהו שבה את דמיון הציבור, אך לא בגלל החיפושיות והעכבישים שמצא. הקוראים נסחפו אחר תיאוריו הציוריים של מקדשי ענק שנבלעו על ידי הג'ונגל: מוהו הציג לעולם את העיר האבודה של אנגקור בקמבודיה, על תפארתה הרומנטית ומעוררת ההשתאות.

"אחד המקדשים הללו, המתחרה לזה של שלמה, ואשר הוקם על ידי מיכלאנג'לו קדום כלשהו, עשוי לתפוס מקום של כבוד לצד המבנים היפים ביותר שלנו. הוא מפואר יותר מכל מה שהותירו לנו יוון או רומא," הוא כתב. תיאוריו קיבעו בתרבות הפופולרית את הפנטזיה המרתקת על חוקרים הרפתקנים המוצאים מקדשים נשכחים.

כיום קמבודיה מפורסמת במבנים הללו. הגדול שבהם, אנגקור ואט, שנבנה סביב שנת 1150, נותר המתחם הדתי הגדול ביותר על פני כדור הארץ, ומשתרע על שטח הגדול פי ארבעה מקריית הוותיקן. הוא מושך שני מיליון תיירים בשנה ותופס מקום של כבוד על דגל קמבודיה.

אולם בשנות ה-60 של המאה ה-19, אנגקור ואט כמעט ולא הייתה מוכרת מעבר לנזירים ומקומיים באזור. המחשבה שהמקדש האדיר הזה היה מוקף פעם בעיר של כמעט מיליון תושבים לא הייתה ידועה כלל. נדרשה יותר ממאה שנה של עבודת שטח ארכיאולוגית מפרכת כדי להשלים את המפה. העיר האבודה של אנגקור החלה להופיע לאיטה, רחוב אחר רחוב. אך גם אז נותרו חללים לבנים משמעותיים.

ואז, בשנה שעברה, ארכיאולוגים הכריזו על סדרת תגליות חדשות – לגבי אנגקור, ולגבי עיר עתיקה עוד יותר החבויה עמוק בג'ונגל שמעבר לה.

צוות בינלאומי, בראשות ד"ר דמיאן אוונס מאוניברסיטת סידני, מיפה 370 קמ"ר סביב אנגקור בפירוט חסר תקדים – הישג לא מבוטל בהתחשב בצפיפות הג'ונגל ובשכיחותם של מוקשים שנותרו ממלחמת האזרחים בקמבודיה. למרות זאת, הסקר כולו נמשך פחות משבועיים.

מה היה הסוד שלהם?

לידאר (Lidar) – טכנולוגיית חישה מרחוק מתוחכמת שמחוללת מהפכה בארכיאולוגיה, במיוחד באזורים טרופיים. מכשיר הלידאר של הצוות, שהותקן על מסוק שחצה את האזור הלוך ושוב, ירה מיליון קרני לייזר מדי ארבע שניות דרך חופת הג'ונגל, ותיעד שינויים מזעריים בטופוגרפיה של פני השטח.

הממצאים היו מדהימים. הארכיאולוגים מצאו נופים עירוניים שלא תועדו מעולם, שנחרטו על קרקעית היער, עם מקדשים, כבישים מהירים ותעלות מים מורכבות הפרושים על פני השטח. "יש לך את סוג של רגע ה'אאורקה' הפתאומי הזה כשאתה מעלה את הנתונים על המסך בפעם הראשונה והנה זה שם – העיר העתיקה הזו ניצבת בבירור מולך," אומר ד"ר אוונס.

תגליות חדשות אלו שינו באופן עמוק את הבנתנו על אנגקור, העיר הגדולה ביותר של ימי הביניים על פני כדור הארץ. בשיאה, בסוף המאה ה-12, אנגקור הייתה מטרופולין שוקק המשתרע על פני 1,000 קמ"ר. (יעברו עוד 700 שנה עד שלונדון תגיע לגודל דומה).

האימפריה של מלכי הלוחמים

אנגקור הייתה פעם בירתה של אימפריית החמר האדירה, אשר נשלטה על ידי מלכים לוחמים ושלטה באזור במשך מאות שנים – כשהיא חולשת על כל קמבודיה של ימינו וחלקים נרחבים מווייטנאם, לאוס, תאילנד ומיאנמר. אך מקורותיה ומקום הולדתה היו אפופים במסתורין זמן רב.

כתובות דלות הצביעו על כך שהאימפריה נוסדה בתחילת המאה ה-9 על ידי מלך גדול, ג'ייאווארמן השני, וכי בירתו המקורית, מאהנדרפרווטה (Mahendraparvata), הייתה אי שם בהרי קולן, רמה מיוערת צפונית-מזרחית לאתר שבו תיבנה אנגקור מאוחר יותר.

אך איש לא ידע זאת בוודאות – עד שהגיע צוות הלידאר. סקר הלידאר של הגבעות חשף קווי מתאר רפאים על קרקעית היער של מקדשים לא ידועים ורשת מורכבת ובלתי צפויה לחלוטין של שדרות טקסיות, סכרים ובריכות מעשה ידי אדם – עיר אבודה שנמצאה. המרשימה מכולן הייתה העדות להנדסה הידראולית בקנה מידה עצום, סימן ההיכר המובהק של אימפריית החמר.

עד שהבירה המלכותית עברה דרומה לאנגקור לקראת סוף המאה ה-9, מהנדסי החמר כבר אגרו והפיצו כמויות עצומות של מי מונסון עונתיים יקרי ערך באמצעות רשת מורכבת של תעלות ענק ומאגרי מים. רתימת המונסון סיפקה ביטחון תזונתי – והפכה את האליטה השלטת לעשירה בצורה פנטסטית. במשך שלוש המאות הבאות, הם תיעלו את עושרם לריכוז הגדול ביותר של מקדשים על פני כדור הארץ. מקדש אחד, פראה קאן (Preah Khan), שנבנה ב-1191, הכיל 60 טונות של זהב. ערכו כיום יהיה כ-2 מיליארד ליש"ט (3.3 מיליארד דולר).

קריסתה של העיר

אך למרות עושרה העצום של העיר, צרות החלו להתרקם. באותו זמן שבו תוכנית בניית המקדשים של אנגקור הגיעה לשיאה, הרשת ההידראולית החיונית שלה החלה להתפורר – ברגע הגרוע ביותר האפשרי.

סוף ימי הביניים היה עד לשינויים דרמטיים באקלים ברחבי דרום-מזרח אסיה. דגימות טבעות עצים מתעדות תנודות פתאומיות בין תנאי יובש ורטיבות קיצוניים – ומפת הלידאר חושפת נזקי שיטפונות קטסטרופליים לרשת המים החיונית של העיר. כאשר עורק חיים זה נקרע, אנגקור נכנסה לסחרור של דעיכה ממנו לא התאוששה מעולם.

במאה ה-15 נטשו מלכי החמר את עירם ועברו לחוף. הם בנו עיר חדשה, פנום פן, בירתה הנוכחית של קמבודיה. החיים באנגקור דעכו לאיטם. כשמוהו הגיע, הוא מצא רק את מקדשי האבן הגדולים, שרבים מהם היו במצב רעוע ומסוכן.

כמעט כל דבר אחר – מבתי פשוטי העם ועד ארמונות המלוכה, שכולם נבנו מעץ – נרקב והתכלה. המטרופולין העצום שהקיף פעם את המקדשים נבלע כמעט כליל על ידי הג'ונגל.