הגיע הזמן להפסיק להאשים את הטכנולוגיה

ויכוח בלתי פוסק: SLAM מול TLS.

זה בדרך כלל מוצג כבחירה בין שני קטבים. ה"טהרנים" של ה-TLS טוענים ש-SLAM זה זבל ולא מדויק בגלל סטיות (Drift). חובבי ה-SLAM טוענים שמשתמשי סורקי הלייזר על חצובה הם דינוזאורים כי הם איטיים מדי.

שניכם מפספסים את הפקודה.

הפער בחומרה נסגר כבר לפני שנים. החיישנים שיש לנו ביחידות הניידות כיום הם מדהימים. אבל מסיבה כלשהי, אנחנו מתייחסים אליהם אחרת.

כאשר אנחנו משתמשים בסורק לייזר קרקעי (TLS), אנחנו מכבדים את התהליך. אנחנו מתכננים את המיקומים. אנחנו דואגים לחפיפה. אנחנו מתייחסים לזה כמו למדידה הנדסית.

אבל כשנותנים למישהו סורק SLAM, פתאום הוא חושב שהוא משחק במשחק וידאו. הוא פשוט הולך. בלי תוכנית, בלי סגירת לולאות (Loop closure), בלי נקודות בקרה; הם מתנהגים כאילו הם מנפנפים במטה קסמים וצובעים קיר. ואז, כשהנתונים סוטים ב-100 מ"מ לאורך מסדרון ארוך, הם מאשימים את ה"טכנולוגיה".

הטכנולוגיה היא לא הבעיה. המתודולוגיה היא הבעיה.

אתם בהחלט יכולים לקבל תוצאות ברמת דיוק של מדידה הנדסית מ-SLAM, אבל אתם צריכים להרוויח את זה.

אם תתייחסו לסורק נייד כמו למכשיר מדידה, התוצאות ישתנו. הנה 3 שלבים מרכזיים להשגת דיוק ברמת מדידה עם SLAM:

1. בקרת רשת קשיחה: אתם לא יכולים פשוט "לצוף" בחלל. אתם זקוקים לנקודות בקרה של Total Station, ואתם צריכים להצמיד (Snap) את נתוני ה-SLAM אליהן. להתחיל מהכלל אל הפרט – חזרה ליסודות, נכון?

2. משמעת: סגרו את הלולאה. סגרו את מסלול ההליכה. אל תהיו עצלנים רק בגלל שהסורק מהיר. זה יפגע בכם כשתחזרו למשרד; בגלל שעיגלתם פינות בשטח כדי לחסוך 30 שניות, הנתונים שלכם כעת בלתי שמישים.

3. היברידיות: תפסיקו לחשוב שזה או זה או זה. השתמשו ב-TLS עבור חדרי מכונות מורכבים שבהם אתם זקוקים לדיוק של מילימטרים. השתמשו ב-SLAM עבור החללים הגדולים והעצומים.

הסיכום

הפער ב"דיוק" הוא כבר לא עניין של הלייזר. הוא עניין של המפעיל.

אם אתם עדיין מפחדים מ-SLAM בגלל שאתם חושבים שהוא "לא מוכח", אתם מפסידים כסף. החיישנים מוכנים. התוכנה מוכנה.

המשתנה היחיד שנותר הוא המפעיל.

אם תפעילו משמעת מדידה קפדנית על מיפוי נייד, תקבלו את הטוב משני העולמות: המהירות כדי לזכות בפרויקט, והדיוק כדי לשמור על הלקוח.