האם האשורים המציאו את הטלסקופ לפני 2,700 שנה? תעלומת עדשת נימרוד
לפני יותר מ-2,700 שנה, אדם כלשהו באשור העתיקה ליטש ושייף בקפידה פיסה קטנה של גביש רוק-קריסטל (Rock Crystal), כשהוא מותיר אותה עם פן אחד שטוח ופן שני קמור במעט. החפץ, המוכר כיום בשם "עדשת נימרוד" (Nimrud Lens), מסוגל למקד אור ואפילו לספק הגדלה גולמית — תכונות שהובילו לשאלה גדולה ושנויה במחלוקת הרבה יותר: האם ייתכן שהאשורים ניסו וערכו תצפיות טלסקופיות זמן רב לפני שהטלסקופ הופיע באירופה של העת החדשה המוקדמת?
האפשרות הזו נשמעת יוצאת דופן. הטלסקופ המתועד המוקדם ביותר מקושר בדרך כלל להולנד בשנת 1608, כאשר יצרן המשקפיים הנס ליפרסהיי (Hans Lippershey) ביקש לרשום פטנט על מכשיר שגרם לעצמים רחוקים להיראות קרובים יותר. ואולם, עדשת נימרוד יוצרה בין השנים 750 ל-710 לפנה"ס לערך — יותר משני אלפיות לפני כן.
הפער הכרונולוגי העצום הזה סייע להפוך ממצא ארכאולוגי קטן לאחד החפצים המדוברים ביותר בהיסטוריה של האופטיקה העתיקה. הראיות מראות כי לגביש יש תכונות אופטיות אמיתיות. מה שנותר לא בטוח הוא האם התכונות הללו היו מכוונות — וגם אם היו כאלה, למה בעצם שימשו את האשורים.
פיסת קריסטל מסתורית מארמון אשורי
הארכאולוג הבריטי אוסטן הנרי לייארד (Austen Henry Layard) גילה את החפץ בשנת 1849 במהלך חפירות בנימרוד, העיר האשורית העתיקה כַּלְחֿוּ (Kalhu), הנמצאת בעיראק של ימינו. החפץ נחשף בארמון הצפון-מערבי והוא שמור כיום במוזיאון הבריטי, שם הוא מקוטלג באופן רשמי כשיבוץ קריסטל אליפטי המתוארך לסביבות 750–710 לפנה"ס.
הממצא מושחז ומלוטש, עם משטח שטוח אחד ומשטח קמור במעט משני. לפי המוזיאון הבריטי, החפץ יכול היה לתפקד כזכוכית מגדלת גולמית ויש לו אורך מוקד של כ-12 סנטימטרים. מספר מומחי אופטיקה שבחנו אותו לאורך השנים טענו כי ייתכן שהוא יוצר בכוונה תחילה כעדשה.
למרות זאת, המוזיאון הבריטי שומר על זהירות. הפרשנות הנוכחית שלו מעדיפה את האפשרות שהקריסטל שימש כשיבוץ עיטורי (Inlay), אולי כזה ששובץ במקור ברהיט או בחפץ דקורטיבי אחר. עצם קיומן של תכונות אופטיות אינו מוכיח כשלעצמו שאומן עתיק התכוון ליצור מכשיר אופטי.
ההבחנה הזו היא שעומדת בלב תעלומת עדשת נימרוד.
התיאוריה שמחזירה את הטלסקופ אלפי שנים אחורה
הפרשנות הדרמטית ביותר צצה בשלהי המאה ה-20, כאשר האשורולוג האיטלקי ג'ובאני פטינאטו (Giovanni Pettinato) הציע כי הקריסטל היה יכול להוות חלק מטופס מוקדם של טלסקופ ששימש אסטרונומים אשורים.
לו פרשנות זו הייתה מוכחת אי פעם, ההשלכות היו כבירות. פירוש הדבר היה שטכנולוגיה טלסקופית כלשהי הייתה קיימת כ-2,300 שנה לפני הטלסקופים האירופיים המתועדים הראשונים.
הרעיון היה מפתה בחלקו משום שהאסטרונומים המסופוטמיים היו צופים קפדניים ביותר בשמי הלילה. מלומדים אשורים ובבלים תיעדו תופעות שמימיות לאורך תקופות ארוכות, והתרמו למסורת אסטרונומית מתוחכמת שעקבה אחר כוכבי לכת, ליקויים ואירועים נוספים.
אולם תחכום אסטרונומי אינו מהווה ראיה לקיומו של טלסקופ. שום טקסט אשורי ששרד לא זוהה בוודאות ככזה המתאר לבנייה או שימוש במכשיר כזה, וארכאולוגים לא גילו אלמנט אופטי שני או תושבת שהיו מוכיחים כי הקריסטל מנימרוד היה שייך בעבר לטלסקופ.
משום כך, פרשנות הטלסקופ נותרה היפותזה בלבד ולא מסקנה ארכאולוגית.
האם עדשת נימרוד טובה מספיק לשימוש מעשי?
התכונות הפיזיות של החפץ הופכות את השאלה למורכבת עוד יותר.
במחקרו משנת 1997, "Crystals and Lenses in the Graeco-Roman World" (קריסטלים ועדשות בעולם היווני-רומי), שפורסם ב-American Journal of Archaeology, בחן הארכאולוג דימיטריס פלנצוס (Dimitris Plantzos) את הראיות הרחבות יותר לקיומן של עדשות בעת העתיקה. הוא טען כי חפצים רבים שזוהו באופן מסורתי כעדשות עתיקות היו ככל הנראה פריטים דקורטיביים ולא מכשירים שתוכננו לשם הגדלה.
פלנצוס הנהיר גם בעיה יסודית: חפץ עשוי להחזיק במשטח קמור ולהגדיל תמונה, אך עדיין להיות בלתי מתאים בעליל לעבודה אופטית מעשית. פגמים ואי-סדירויות במשטחי קריסטל עתיקים עלולים היו לעוות את מה שהצופה ראה, ומכאן להגביל במידה רבה את יעילותם.
המסקנה הרחבה יותר שלו קראה תיגר על ההנחה שחותמות, אבנים טובות ויצירות אמנות זעירות ומגולפות הצריכו באופן אוטומטי מכשירי הגדלה. פלנצוס טען כי אומנים בעת העתיקה יכלו להגיע לרמת פירוט יוצאת דופן הודות לניסיון ומיומנות בלבד, מבלי להסתמך על עדשות.
חוקרים אחרים הגיעו למסקנה שונה.
ג'ורג' סיינס (George Sines) ויאניס סאקלראקיס (Yannis Sakellarakis) טענו במחקרם המשפיע משנת 1987, "Lenses in Antiquity", כי השימוש בעדשות עשוי היה להיות נפוץ ברחבי המזרח התיכון והים התיכון במשך אלפי שנים. מחקרם התבסס על גילוין של עדשות רוק-קריסטל באיכות אופטית גבוהה במיוחד במערת אידאון שבכרתים.
הם הסיקו כי כמה דוגמאות עתיקות היו טובות מספיק כדי לתפקד כזכוכית מגדלת, והציעו שימושים מעשיים כמו בדיקת טביעות חותם וסיוע לגלפי אבנים טובות. עבודתם מוכיחה נקודה חשובה בדיון על נימרוד: עדשות אופטיות שמישות היו אפשריות מבחינה טכנולוגית בעת העתיקה, גם אם הייעוד הספציפי של החפץ מנימרוד נותר בלתי מוחלט.
האם זה היה בעצם מונוקל עתיק?
מחקר עדכני יותר הציע הסבר נוסף.
בשנת 2019 פרסם אנחל טומאס קמאצ'ו גארסיה (Ángel Tomás Camacho García) מחקר מפורט על עדשת לייארד, לאחר שקיבל אישור מהמוזיאון הבריטי לבחון את החפץ מבחינה צילומית. הוא הציע כי הקריסטל עובד ועוצב בכוונה כמשקף בודד (מונוקל) המסוגל לתקן במידה מסוימת רוחק ראייה (Presbyopia) וצילינדר (Astigmatism), אולי עבור אדם במעמד גבוה.
הפרשנות של קמאצ'ו גארסיה הולכת הרחק מעבר לסיווג הזהיר של המוזיאון הבריטי, והיא לא זכתה לקונסנזוס אקדמי. עם זאת, היא מדגישה עד כמה הממצא הזה יוצא דופן: חוקרים שונים שבחנו את אותה פיסת קריסטל פירשו אותה כעיטור לרהיטים, כמכשיר הגדלה וכעזר ראייה.
היפותזת הטלסקופ קשה עוד יותר לקבלה, משום שטלסקופ דורש יותר מקיומה של עדשה בודדת. כדי להוכיח ולאשש שלילדים או לאשורים הייתה טכנולוגיה כזו, חוקרים יזדקקו לראיות ארכאולוגיות או טקסטואליות חזקות יותר המראות כי עדשות שולבו יחד לכדי מכשיר המיועד לצפייה בעצמים רחוקים או שמימיים.
ראיות כאלה לא נמצאו.
מה עדשת נימרוד באמת מספרת לנו?
אם כן, האם האשורים המציאו את הטלסקופ לפני 2,700 שנה? על פי הראיות הקיימות כיום, אין שום בסיס לטעון שכן.
מה שיש לארכאולוגים ביד הוא משהו מורכב ומעודן יותר. עדשת נימרוד היא פיסה מעובדת בקפידה של גביש קריסטל נאו-אשורי בעל תכונות אופטיות אמיתיות. היא מסוגלת לספק הגדלה בסיסית; מספר חוקרים טענו שצורתה הייתה מכוונת, ומחקרים רחבים יותר מראים שאנשים בעת העתיקה היו מסוגלים לייצר עדשות המתאימות לשימוש אופטי מעשי.
בד בבד, המוזיאון הבריטי רואה בתפקיד הדקורטיבי אפשרות בסבירות גבוהה יותר, בעוד מחקרו של פלנצוס מזהיר מפני פרשנות אוטומטית של חפצים עתיקים בצורת עדשה כמכשירי הגדלה. כמו כן, נכון לעכשיו אין שום ראיה פיזית לטלסקופ אשורי ואין שום טקסט אסטרונומי אשורי מוכר המתאר מכשיר כזה.
הנתונים הללו מותירים את עדשת נימרוד בעמדה מרתקת. היא אינה יכולה לשכתב את היסטוריית הטלסקופ בכוחות עצמה, אך גם אי אפשר לפטור אותה כלאחר יד רק משום שהטכנולוגיה שבה מופיעה מוקדם מהצפוי.
כמעט שלושת אלפים שנה לאחר שנוצרה, פיסת הקריסטל המלוטשת הקטנה ממשיכה לעורר שאלה שהארכאולוגיה טרם הצליחה להשיב עליה: מה בדיוק ראו האשורים דרכה — אם הם בכלל הביטו דרכה?